החלטה בתיק בש"פ 2029/11

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת בגדרה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום בצפת לפיה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

1.        כנגד העורר, יליד 1982, הוגש ביום 3.2.11 כתב אישום לבית משפט השלום בצפת, בו יוחסו לו עבירות של החזקת סכין למטרה לא כשרה לפי סעיף 186 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); איומים לפי סעיף 192 לחוק; פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 334 ו-335 לחוק; ותקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק.

2.        לפי עובדות כתב האישום, ביום ה-29.01.11 בסמוך לשעה 02:00 לפנות בוקר,  החזיק העורר בסכין, מבלי שהוכיח כי החזיקה למטרה כשרה, דקר אדם אחד בראשו וגרם לו לפצע באורך 20 ס"מ מעל אוזן ימין וכן איים עליו, ולאחר מכן תקף אדם נוסף בכך שדחף אותו, הפילו ארצה ובכך גרם לפציעה בראשו.  

3.        המשיבה הגישה לבית משפט השלום בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו קבע בית המשפט כי יש ראיות לכאורה הקושרות את העורר לעבירות המיוחסות לו. בית המשפט הפנה להודעות המתלונן כפי שנגבו ממנו בבית החולים ובשלב מאוחר יותר; לעדותם של שני עדים נוספים, אשר אחד מהם העיד כי העורר סיפר לו שהוא זה שפצע את המתלונן וכי יהרוג אותו אם יישאר בכפר, השני העיד כי כששאל מי פצע את המתלונן השיב העורר כי הוא פצע אותו; וכן דו"ח העימות בין העורר לבין המתלונן.

           אשר לעילת המעצר, נקבע כי מסוכנותו של העורר נלמדת ממעשי העבירות המיוחסות לו, המקימים חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

           כן עמד בית המשפט על עברו הפלילי העשיר של העורר, הכולל הרשעות בעבירות של פריצה לרכב, גניבה מרכב, איומים, תקיפה סתם ותקיפה הגורמת חבלה של ממש, ועל כך שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה בן 10 חודשים, וכי סיים לרצות עונש מאסר אך לאחרונה.

           בית המשפט עמד על מדיניותם המחמירה של בתי המשפט כלפי תת תרבות הסכין, והפנה להחלטתי בבש"פ 139/10 מדינת ישראל נ' מנור (לא פורסם, 17.1.2010) (להלן: עניין מנור) שם נאמר כי בעבירות מסוג זה לא ניתן לאיין מסוכנותו של נאשם באמצעות שחרור לחלופת מעצר אלא בנסיבות חריגות ומיוחדות. אלו לא מתקיימות במקרה דנן, ומכאן שיש להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. 

4.        ערר שהגיש העורר לבית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט בחן את טענות העורר ביחס לסתירות העולות מחומר הראיות, ומצא כי אין מדובר בסתירות שיש בהן כדי להפריך את ראיות התביעה לצורך היסוד הנדרש של ראיות לכאורה. 

           טענתו של העורר למחדל חקירתי, המתבטא באי עריכת מסדר זיהוי לעורר על ידי המתלונן טרם עריכת העימות ביניהם, נדחתה אף היא, נוכח היכרותם הקודמת של השניים.

           עוד נקבע כי בעבירות כגון דא מסוכנותו של נאשם לא ניתנת לאיון בחלופת מעצר אלא בנסיבות חריגות. נוכח חומרת המעשים המיוחסים לעורר, ובהתחשב בהרשעותיו הקודמות הכוללות עבירות אלימות, כמו גם בעובדה שלא היה במאסר על תנאי התלוי כנגדו כדי להרתיעו, נקבע אפוא כי אין מקום לשחררו לחלופת מעצר והערר נדחה.

           מכאן הערר שבפניי.

5.        העורר התמקד במישור של ראיות לכאורה ובמידת עוצמתן. לטענתו,  הערכאות דלמטה התעלמו מחלק מחומר הראיות, וקיימות סתירות בין עדויות העדים. לגישתו, על בית המשפט לבחון מה מידת המהימנות שבית המשפט הדן בתיק העיקרי ייחס לכל ראיה, ואם מתגלות סתירות בחומר הראיות, יש להורות על חלופת מעצר, למען יימנע מצב בו חפים מפשע שוהים במעצר.

           נקודתית, הפנה העורר לכך שהמתלונן לא זכר תחילה מי הכה אותו; לסתירות בדבריו של המתלונן לגבי השאלה היכן עמד העורר - אם לפניו אם מאחוריו, כמו גם לגבי סוג הסכין; לגרסאות שונות לגבי השעות בהן שהה המתלונן במקום האירוע; וכי חלק מעדי התביעה כלל לא ראו מי תקף את המתלונן. לדבריו, גם אם אין חולק על קיומן של ראיות לכאורה, יש בסתירות אלה כדי לכרסם בעוצמתן של הראיות.

           בנוסף, העורר שב וטוען למחדל חקירתי המתבטא באי עריכת מסדר זיהוי, וכי בניגוד לאמור בהחלטתו של בית משפט קמא, העורר לא הכיר את המתלונן.

6.        אקדים ואומר כי ענייננו בערר ב"גלגול שלישי" לבית המשפט העליון, ולטעמי, במצב דברים זה, בית המשפט העליון לא נדרש לחזור ולבחון DE-NOVO את חומר הראיות בפרטי פרטים, כאילו היה מדובר בערכאת ערעור ראשונה (וראו הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (תיקון מס' 9) (ערר שני ברשות והארכת מעצר או חידושו), התש"ע-2010, שם מוצע כי ערר ב"גלגול שלישי" יהא ברשות בלבד).

7.        מכל מקום, חזרתי ועיינתי בחומר הראיות. אכן, קיימות סתירות-מה בין ההודעות השונות שנגבו במשטרה, אם ביחס לאופן השתלשלות האירועים, אם ביחס לשאלה מי אחז בסכין ובסוג הסכין, ואם ביחס למיקומם הפיזי של הנוגעים בדבר בעת האירוע.

           עם זאת, כלל ידוע הוא שבשלב המעצר עד תום ההליכים, אין בית המשפט נדרש לבחינת מהימנות העדים ולשאלת קיומן של סתירות כאלה ואחרות בדבריהם, בחינה אשר מקומה בתיק העיקרי. על הבדיקה להתמקד בשאלת קיומן של פירכות הגלויות על פניהן או בקיומם של ליקויים בסיסיים בהצגת הדברים ובהגיונם, אשר יש בהם כדי להפחית באופן מהותי ממשקלן הלכאורי של הראיות. מקום בו התביעה מתבססת על עדות אשר ניתן למוטטה מן היסוד - אם עקב חוסר הגיון פנימי, אם נוכח קיומן של ראיות חיצוניות - יש בכך כדי להביא למסקנה בדבר כרסום של ממש בעוצמת הראיות לכאורה, מה שעשוי להצדיק שחרורו של נאשם ממעצר (להלכה לפיה כאשר עוצמת הראיות נמוכה יש לשקול ביתר שאת אפשרות של חלופת מעצר ראו בש"פ 5280/02 מירפולסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 361, 363; בש"פ 1918/01 מדינת ישראל נ' אבו כף (לא פורסם, 08.03.2001); בש"פ 8320/00 אשואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.11.2000)). מנגד, כאשר יש עדות, אשר ככל שתימצא אמינה לאור חומר הראיות בכללותו, יש סיכוי סביר להרשעת הנאשם על פיה, די בכך לצורך היסוד של ראיות לכאורה (בש"פ 7194/97 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 403 (1997); בש"פ 194/10 חמודה נ' מדינת ישראל, סעיף 35 להחלטה והאסמכתאות שם (לא פורסם, 27.1.2010) (להלן: עניין חמודה)).

8.        לאחר שבחנתי את חומר הראיות, דעתי כדעת בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום כי אין מדובר בסתירות שיש בהן כדי להפריך את ראיות התביעה עד כדי שאין הן מעמידות פוטנציאל נכבד להרשעה. יש להזכיר כי מדובר באירוע רב משתתפים, שהתרחש באזור מיוער באישון ליל, כי חלק מהנוכחים הרבו בשתיית אלכוהול (כפי שעולה מהודעותיהם של חלק מן העדים) וכי אין חולק כי העורר היה בזירת האירוע. בנסיבות מעין אלו, קיומן של סתירות בהודעות העדים, שכל אחד מהם ראה את האירוע בשלבים שונים ובזויות שונות, אינו בלתי הגיוני. אבהיר, ברוח דבריי בעניין חמודה הנ"ל, כי אין לשלול את האפשרות כי בבוא היום, כאשר העדים יעלו לדוכן וייחקרו שתי וערב על ידי ההגנה, וכאשר ההגנה תביא את ראיותיה שלה, התמונה תשתנה. אך בשלב זה, נחה דעתי כי חומר הראיות עונה על הדרישה לקיומן של ראיות לכאורה בעוצמה מספיקה לצורך השלב של מעצר עד תום ההליכים. 

9.        אשר לקיומה של עילת מעצר, בדין קבעו הערכאות דלמטה כי מתקיימת בענייננו חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים. דומה שאין צורך להכביר מילים על הצורך לנקוט מדיניות מחמירה נגד תופעת הסכינאות, ועל כך שבעבירות כגון דא לא ניתן לאיין מסוכנותו של נאשם אלא בנסיבות חריגות בלבד (בש"פ 8534/07 איבגי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.10.07); בש"פ 2181/94 מיכאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.4.94); עניין מנור, סעיף 7 להחלטה).  בנסיבותיו של מקרה זה, ולנוכח עברו הפלילי של העורר והמאסר על תנאי המרחף מעל ראשו, איני סבור כי נסיבות חריגות שכאלה מתקיימות בענייננו.